בן אליהו ושושנה. נולד ביום כ"ה בכסלו תש"י (16.11.1949) בטבריה. למד בבית הספר היסודי על שם ארליך ובבית הספר התיכון (שניהם בטבריה).

דרור גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1968. מאז זכר את עצמו היו תלויים מדים בביתו. אביו היה רב-פקד במשטרה, אחיו הבכור היה קצין בצבא הקבע והוא חש כי עליו מוטלת החובה להמשיך את המסורת. "אם לא אהיה קצין", אמר לחברו, "יזרקו אותי מן הבית". אין זאת כי אמר כך כבדיחה, שכן לעתים קרובות נהג לכסות מחשבות רציניות בדברי היתול. הוא שמר אמונים ליחידתו ועבר בה את כל השלבים- מטירונות ועד לתפקידי פיקוד. דרור סלד מגינונים ביחסים שבינינו כמפקד, לבין חייליו. בתבונתו ידע להסיר מחיצות שאינן חיוניות ביחסים עם החיילים ובזכות זאת נחשב כמפצח "האגוזים הקשים" של היחידה. כך, למשל, היה הוא היחיד שהצליח להשתלט על מחלקה "פרועה", שסברה כי מגיעות לה זכויות מיוחדות בגלל הוותק הרב שלה. כשנתמנה דרור למפקד הנידו חבריו המפקדים ראש: "הוא בוודאי לא יצליח להשתלט עליהם, שהרי הם בני מחזורו וחבריו מחוץ לצבא ואיך יוכל לפקד עליהם"? בכל זאת הצליח בכך. חבריו אמרו שאין הם יודעים להסביר בדיוק כיצד עשה זאת; אפשר רק לנחש. ראשית, שבה את לבם, כנראה, בקסם האישי שלו; שנית, הוא היה מלא רוח משובה כמותם; שלישית, הם חשו כי הוא יודע להפריד בין העיקר לבין הטפל כשעמד, למשל, על קוצו של יוד בכל הנוגע להקפדה על נקיון הנשק; אך יותר מכל ידעו כי אם יהיו לדרור חשבונות, יעשה אותם הוא בעצמו ולא ירשה לאיש מבחוץ להתערב. אחד מחבריו אמר בשעת שיחה: "לפעמים היינו ניצבים פעורי פה בפני הרצינות התהומית שגילה בכל מה שנוגע לפעולות. אם היו נושאים שאנו עברנו עליהם בקלות, מפני שהיינו בקיאים בפרטי פרטים, היה הוא זועם עלינו שכך אנו נוהגים. איכשהו הרגשתי שהאחריות לחיי אנשיו העיקה עליו מאוד. הוא לא היה שקט עד שאסף כל טיפת מידע, עד שידע על כל אבן ועל כל פיתול בשביל בדרך לפעולה. לא היה גבול לרצונו לספוג עוד ועוד. אי השקט הזה היה נעלם מיד בעשותו את הצעד הראשון מעבר לגבול. אחריות זו לחיי אנשיו רדפה אותו גם כשהיו רחוקים ממנו. הוא קבע לעצמו כי האחריות חלה רק עליו ולא ניתן להשפיע עליו לשנות את דעתו. בצד רגישותו היה בו חוסר מנוחה – ובעיקר הלהיטות להיות בתנועה ללא הרף. כשם שהיה להוט להימצא ללא הרף בתנועה כן היה להוט לפעילות מבצעית. יש פעולות שגרתיות שכל חייל, או קצין מנסה להתחמק מהן, אבל לא כן דרור. תמיד היה ברור שהוא מוכן להחליף כל מי שרוצה להשתחרר מפעולה". דרור חש רצון עז לסלק חשבונות, כשיצא לפעולה לא חשב רק על ה"ג'וב" שהוא עמד לעשות ותוך כדי ירי היה אומר: "זה תשלום בעד הקטיושה בקרית שמונה;" או "זה בשביל הפצצה שזרקו על צפת". כל פעולה של מחבלים פגעה בו באופן אישי והסעירה אותו באופן אישי. כל התנקשות שלהם גרמה לו להרגיש כי העובדה שהם הצליחו הוא מחדל פרטי שלו. "סוף סוף אנו אחראים לביטחון של ילדי קרית שמונה ולשלומם של אנשי זרעית וצפת. ואם אין שקט, אם הם חודרים, זה כאילו בזיון", היה אומר. בימי שירותו הגיע לדרגת סגן והיה בצבא הקבע. יומיים לפני הפשיטה הגדולה על ה"פתחלנד" עלה רכבו על מארב בזוקה בין בירנית לשתולה ודרור, כמפקד הפלוגה באותן היחידות המובחרות, נפל בשעת מילוי תפקידו. זה היה אור ליום י' באדר תשל"ב (24.2.1972). הוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות של נצרת עלית. רק זמן קצר לפני כן כתב אלוף פיקוד הצפון, מרדכי גור, דברי הערכה לפעולתו בעת חילוץ חיילים מזחל"ם שנפגע בתוך שדה מוקשים ביום 10 בנובמבר 1971, תוך סיכון עצמי רב.

מפקד יחידתו של דרור כתב מכתב תנחומים למשפחה השכולה ובו אמר: "במשך שירותו עבר מסלול של תפקידים ושל קורסים ואת מרבית זמנו עשה בתעסוקה מבצעית בגבול הצפון. דרור השתתף בפעולות רבות מעבר לגבול המדינה ובהן הופגנה יכולתו כמפקד וכלוחם. בזכות יכולתו האישית וחן הליכותיו היה דרור לאחד מעמודי התווך של היחידה, חביב ומקובל על מפקדיו, על פקודיו ועל חבריו. עם נפילתו אבד לנו קצין צעיר ומוכשר בעל עתיד ומעל לכל חבר ורע".

​כתבה ארוכה עליו פורסמה ב"ימים ולילות" של "מעריב".

​