חודש ספטמבר 1997 החל בלבנון, החל בצורה קשה עבור צה"ל. באסון השייטת באנצריה נהרגו 12 לוחמי שייטת וגופתו של אחד מהם, איתמר אליה, נחטפה ע"י מחבלי החיזבאללה. ההלם מכך שמארב מתוכנן המתין לכוח החיזבאללה היה קשה והעובדה שגופתו אחד מהלוחמים נותרה בשטח ופורסמה בתמונות מזעזעות בכלי תקשורת של החיזבאללה, זעזעה את המדינה.
מספר ימים לאחר מכן, היו אמורים לוחמי אגוז לצאת למבצע מיוחד במסגרתו היו אמורים לשתף פעולה עם לוחמי השייטת. המבצע בוטל ברגע האחרון אולם צ'יקו הורה מיד על יציאה לפעולה נוספת, אותה הכין מראש. הייתה זאת 'פעולת צל', שלא הייתה זקוקה לאישורים מיוחדים כמו הפעולה המתכוננת עם השייטת וצ'יקו תכנן להוציא אותה אם תתבטל המשימה המרכזית, על מנת לשמור על המתח המבצעי של לוחמיו ועל מנת שלא להרפות מהחיזבאללה.
המבצע המשני תוכנן לצאת לפועל על מורדותיו המערביים של רכס הרפיע, ממנו נשקף נוף עוצר נשימה, דבר שהקנה למבצע את השם 'נוף פראי'. על לוחמי אגוז הוטלה המשימה לפגוע בתנועת מחבלים בין מאחזי החיזבאללה שתצפתו מהאזור לעבר מוצבי צה"ל ריחן ועיישה ובאזור הכפר ערב א סלים.
מעודדים מהצלחת 'הכלת השטח', שוב תוכנם המבצע באופן כזה שהיחידה חולקה לשלושה צוותים שיצאו לשטח ותפקידם היה לתצפת ולהלום במחבלים משלושה כיוונים שונים על הרכס, שהיה עמוס בחורש סבוך, כאשר מתחתיו זולגים לאיטם מי נחל א- זהרני. היה זה אזור גרילה קלאסי, אזור בו עד לפיתוח יכולותיה המיוחדות של אגוז, היה לגן עדן ול'מגרש הביתי' עבור מחבלי חיזבאללה.
למרות שהמודיעין הצביע בוודאות על הימצאות מחבלים באזור, 72 שעות חלפו להם מתחילת המבצע והלוחמים נותרו דרוכים על הרכס אך חסרי מעש. בראשם קיננה המחשבה, שעוד מארב יורד לטמיון למרות המאמצים והם עומדים לשוב למוצב ריחן מבלי שירו כדור אחד. מעט לפני שהשמש שקעה החל הכוח בהליך ההתקפלות, כאשר שלושת הצוותים עושים דרכם לעבר נקודת המפגש וממנה, כך חשבו, ישובו למוצב הצה"לי הסמוך. אבל ברגע אחד השתנה המצב, רגע שהפך את 'אגוז', לוחמיה ומפקדה, לשם דבר.
בעודו צועד לעבר נקודת המפגש, הבחין מפקד הצוות ארז במחבל במרחק של עשרות מטרים ממנו. אמנם שלושה ימים חלפו להם מאז החלה המבצע, אך ולוחמיו נותרו דרוכים היטב גם ברגע ההתקפלות. תוך שניות ספורות הפך האזור הסבוך לשדה קרב של ממש. שוב נדרשו לוחמי היחידה להוכיח את יכולותיהם המבצעיות כלוחמי גרילה. מולם התייצבו לוחמי גרילה אשר מרחב ההיתקלות מהווה המגרש הביתי שלהם. מי יכריע? ללוחמי אגוז לא היה בכלל ספק.
המחבל אליו נורתה האש, נפצע אך הצליח להימלט בעומק הסבך, כאשר הלוחמים של ארז דולקים אחרי שביל הדם שהוא הותיר אחריו וממשיכים לירות לעברו. הוא נעלם מבין עיניהם, דבר שגרם להם לנצור לכמה רגעים את האש ולהקשיב לסביבה. כך, הלכה למעשה, הוציאו לפועל את מה שתרגלו במשך חודשים: האזנה לתנועות האויב הנסתר מן העין.
השקט היה מקפיא. הכוח לא הצליח לשמוע דבר ואל המשימה נשלח קלי, כלב התקיפה של יחידת 'עוקץ' שנכנס לעומק הסבך. תוך שניות ספורות נשמעו זעקות. הלוחמים הסתערו לעבר הקולות כשהם ממטירים אש כבדה אל תוך הסבך העבות. אל מול עיניהם נגלה לפתע מאחז מחבלים שהסווה בין השיחים וכלל ציוד ומטעני חבלה שלא הופעלו עקב ההפתעה בה נתקלו המחבלים.
גם הצוותים האחרים שהיו פזורים בשטח נכנסו לפעולה מידית. צוות אבנר יצא לסריקה אך לא מצא מחבלים ואילו צוות ערן, שנכנס מאוחר ללחימה כי לא שמע את ההיתקלות והתמקם בעמדה גבוהה בכוונה תחילה, זיהה שלושה מחבלים הנמלטים מאזור ההיתקלות. נאמנים לשיטת הכלת השטח, פתח הצוות באש לעבר המחבלים ההמומים שהיו בטוחים שכבר הצליחו להימלט מצה"ל. אזור ההתקלות החל להיות מטווח על ידי אש מקלעים ומרגמות. חיפוי של לוחמי אגוז שהוצב בסמוך אפשר לנטרל את הכוחות הנוספים שששו להצטרף למחבלים שהיו לכודים כעת סביב שלושת כוחות הפלוגה. ברשת הקשר של אגוז לא נשמעה כעת שום המולת קרב אלא ההיפך. פקודות ודיווחים קצרים ונקודתיים של דוד המ"פ והמפקדים בשטח נשמעו היטב בעמדת החמ"ל במוצב ריחן שם ישב מפקד היחידה.
אש המרגמות לעבר כוחות אגוז גברה ועוררה תמיהה. אמנם ההפתעה של החיזבאללה הייתה מוחלטת, אך הם לא נהגו בדרך כלל להשקיע כזה מאמץ בחילוץ גופות מחבלים. משהו כאן נראה חשוד, אך לאף אחד עדיין לא נפתרה התעלומה והכוח של אגוז החל ביציאה לעבר מוצב ריחן, כאשר מלווים אותו מסוקי צה"ל שהחלו בשיתוק מקורות הירי. בעודם מתקפלים הבחינו הלוחמים בשתי גופות של מחבלים שנותרו בשטח. לנוכח ההתנהגות החריגה של החיזבאללה, במסגרתה הוא שיגר אש כבדה לחילוץ, הועלתה השערה בפיקוד הצפון שבקרב נטלו חלק מחבלים בכירים מהארגון הרצחני. בחפ"ק היחידה הקשיבו קשב רב להערכה של קמ"ן יחידת הקישור ללבנון שאול קמיסה והמפקד קיבל החלטה: בצעד חריג הוא הורה שלא להשאיר את גופות המחבלים בשטח ופקד להעמיסם על אלונקות ולהביאם למוצב צה"ל. הפקודה יוצאת הדופן הכתה בהלם את לוחמי אגוז בשטח, שהיו כבר מותשים מהמבצע והדבר האחרון עליו חשבו הוא שהם יישאו על גבם הכואב גופות מחבלים . "להביא גופות של מחבלים? ממתי עושים דבר כזה?", שאלו את עצמם בפליאה. לאחר שתיקה ארוכה ברשת הקשר, נשמע לפתע ברשת הקשר קולו של דוד המ"פ: "קודקוד, הכל בסדר? אתה מרגיש טוב?".
צי'קו הבין את משמעות שאלתו של דוד. הוא, שנהג לצאת באופן קבוע עם לוחמיו לפעילויות, הבין את הקושי ואי הסבירות שבפקודה שלו, אך לא היסס. הוא ידע היטב כי בידי המחבלים נמצאת עדיין גופתו של לוחם השייטת איתמר אליה שנהרג ימים ספורים לפני כן בפעולה בא- נצריה וכי מתנהל מו"מ להשבתו. כל קלף מיקוח שבידי ישראל, ידע, יוכל לסייע בהבאת הגופה לקבר ישראל. משהו גרם לו להבין שבידי צה"ל נמצאות עכשיו גופות יקרות ערך שיכולות להביא להתקדמות במשא ומתן שהתנהל עם החיזבאללה על החזרת גופתו של אליה ז"ל. צ'יקו עלה לרשת הפנימית של הלוחמים ואמר בקול בוטח:
"יש לנו חוב, מישהו מסתכל עלינו עכשיו מלמעלה".
הם, מצדם, הבינו את הכוונה, העמיסו את שתי הגופות והחלו לצעוד עימם למוצב ריחן.
אבל מה שלוחמי אגוז לא ידעו באותה העת שצ'יקו פקד עליהם את הפקודה המוזרה, שבתוך תוכו של קינן שמו של סבו, משה דובדבני ז"ל. האחרון היה מפקד פלוגה אשר ניהל קרב היחלצות הירואי בלטרון בעת מלחמת העצמאות, נהרג ובמשך שנים לא נודע מקום קבורתו. באותה העת בה נתן תמיר את הפקודה, עדיין לא זוהתה גופתו של סביו ותמיר ידע היטב כמה קושי וסבל יש למשפחה אשר בנה נהרג ואין לה קבר לבכות עליו.
בעוד הכוח עושה דרכו למוצב ריחן, שם שהה תמיר, החלו מופעלים עליו לחצים מקצינים בכירים בפיקוד צפון להניח לגופות המחבלים ולזרז את הגעת הכוח למוצב הישראלי. השיחות הגיעו לטונים גבוהים אבל תמיר, נאמן להחלטתו, התקשר לאלוף הפיקוד עמירם לוין. האחרון אמנם ביקש ממנו שישקול שוב את החלטתו להביא את הגופות אולם הניח בידיו את ההחלטה הסופית. הכוח המשיך במשימה כשגופות המחבלים על האלונקות.
באותו היום, לאחר שהכוח כבר הגיע למוצב ריחן ותמיר שהה בביתו, התקשר אליו שאול קמיסה ואמר לו:
"צ'יקו, אחת הגופות שהבאתם היא של האדי נסראללה, בנו של מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה".
תמיר הניח את שפופרות הטלפון ונשם עמוקות. הפקודה המוזרה אותה הטיל על לוחמיו, פקודה שרוח גיבורי ישראל מאז קום המדינה ועד ימינו, מלטרון ועד א- נאצריה שלבנון הייתה שרויה בכל מילה שלה, גרמה לכך שבידי ישראל נמצא כעת קלף המיקוח הטוב ביותר עליו היא יכלה לחלום על מנת להשיב את גופת איתמר אליה ז"ל. מאוחר יותר, אכן הוחזרה גופתו של בנו של נסראללה במסגרת עסקת חילופי גופות וגופתו של אליה ז"ל, הובאה לקבורה בקבר ישראל.
"החלטות קשות של מפקד, בייחוד כאלה הכרוכות בסיכון חיי אדם, מתקבלות בסופו של דבר בבדידות רבה", הוא מספר, "כאשר ההחלטה עומדת בניגוד בולט לדעה הרווחת, כמו במקרה הזה של הוצאת הגופות, נדרש מניע פנימי עמוק. הכרתי היטב את התחושה הקשה של משפחה שכולה ללא קבר. הספקות המכרסמים ותקוות השווא גם שנים מאוחר יותר. לא פעם ראיתי את המחשבות הללו מסתננות בלא שליטה לחייה של אמי שאיבדה את אביה בגיל צעיר. למרות ההכרה ההגיונית בנפילתו, פתח העדר הקבר צוהר שלא יכלה לו. חשבתי שבמיוחד ביחידה כמו אגוז הנמצאת בלחימה אינטנסיבית, שבה הלוחמים מסכנים את נפשם השכם והערב, חשוב שכל לוחם ידע בוודאות מוחלטת שבכל מצב נעשה הכול כדי להחזירו הביתה".
הצלחת מבצע 'נוף פראי' הביאה את 'אגוז' לתהילה, שלא חפצה לה בכלל וודאי לא הייתה מורגלת לה כלל. כלי התקשורת החלו להתעניין בנעשה ביחידה המסתורית שעושה שמות במחבלי החיזבאללה והביקוש להתנדב ליחידה הרקיע שחקים. שיטת הפעולה החדשות, הלמידה המתמדת, ההסתגלות לאויב שהשתנה כל הזמן בשילוב הרוח של גולני, האדירו את שמם של לוחמי 'אגוז'. צי'קו מספר על הערך החשוב ביותר ביחידה שלו, הרעות: "כשמדברים על רעות אז רעות לא נמדדת ב"הוא אמר עליי כך או הוא אמר עליי אחרת". בזמן הלחימה כשיש צרות ויש קשיים, או שיש לך נפגעים שאתה לא יכול לחלץ אותם. מה עושים לוחמים אחד עבור השני? מה הגבול של הסיכון שלוחם ביחידה לוקח למען חברו ליחידה? בגולני אני חושב שהקפדנו על זה, זה אחד הדברים שמאפיינים את החטיבה. אגוז לקחה הרבה מגולני מהבחינה הזו. לכל לוחם ביחידה היה ברור שזה חוזה שלא מפרים, לא מפרים".
לקריאה נוספת:
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%91%D7%A6%D7%A2_%D7%A0%D7%95%D7%A3_%D7%A4%D7%A8%D7%90%D7%99
סרטון מהחדשות עם דיווח על הריגתו של האדי נסראללה על ידי לוחמי "גולני" – באותה עת עצם קיומה של היחידה היה סוד.
תמונות:
